חפשו מטפל/ת:

פיזיולוגיה – מערכת העיכול המשך שיעור 14

פיזיולוגיה – מערכת העיכול המשך שיעור 14

כל מה שנספג בקיבה, במעי הדק ומעי הגס. כל מה שנספג במערכת העיכול, מובל בצינורות אל הכבד.

הכבד הוא המעבדה של הגוף, ואם אכלנו משהו רעיל, כל מה שנספג הולך לכבד.

וזה מועבר בעזרת ווריד השער.

הפורטל ויין מוביל דם מכל האיברים של מערכת העיכול, שהם משתתפים בספיגה והספיגה הזו, נבדקת ונבחרת בכבד. ואם זה נקי וכשר, זה עובר הלאה.

אך אם הכבד מוצא איזה שהוא רעלן או מרכיב טוקסיק, הוא מתמודד איתו בדרך מסויימת.

תפקידו לנטרל רעלים.

הוא מייצר בילירובין – הוא החומר שמיוצר אגב כדוריות דם אדומות והוא חומר רעיל, וכדי להיפטר ממנו, הוא שולח אותו ומתפטר ממנו דרך מערכת העיכול. הוא שופך אותו למרכז הטריסריון והפסולת הזו מועברת לתחילת המעי עד שמועברת החוצה.

הכבד מפרק תרופות. יש תרופות שעובדות על הכבד ומעורבבות עם אלכוהול ונותנות לו לפרק את האלכוהול והתרופה עוברת חלק.

פיזיולוגיה – מערכת השתן

היא מערכת שתפקידה הוא לסנן את הדם מחומרי פסולת, ולייצר נוזל שנקרא שתן שיוצא מהגוף והוא מכיל את מי הפסולת.

איזה ייסודות מרכיבות פחמימה – פחמן מימן חמצן

מה מרכיב שומנים – פחמן מימן חמצן

מה מרכיב חלבון – פחמן מימן חמצן וחנקן

חנקן – N

בתהליך פירוק חלבונים, נוצרת שארית של חנקן, והכבד צריך להתמודד עם זה ולכן, הוא מייצר חומר שנקרא אוראה UREA או שיתנן. האוראה , היא הדרך של הכבד, לנטרל זמנית את היעילות של החנקן, ומייצר אוראה ושולח את החומר הזה לדם. דרך הדם , הוא אמור להיות מסונן החוצה. מי יסנן אותו מהדם.. הכליות.

בנוי מ- 2 מימנים שונים.

האוראה צריך לצאת באיזו שהיא דרך מחוץ לגוף.

היא כוללת 2 כליות, ימין ושמאל. 2 הכליות הן זהות בגודלן, שונות טיפה במיקום, הכלייה הימנית נמוכה מעט, בכמה ס"מ, מהכליה השמאלית.

שתיהן ממוקמות על הדופן האחורה של הגב והן מוגנות, ע"י הצלעות התחתונות. הן ממש מתחת לצלעות התחתונות, אשר מגינות עליהן.

בחלק המדיאלי, ישנן פתחים לשלושה צינורות, מהצד המדיאלי של כל כליה הכולל עורק כליה, ווריד כליה וכולל צינור שנקרא אורתר – שופכן.

אורתר ימני מכליה ימין.

נכנס ווריד. יוצא אורתר. האורתר הוא צינור, מכליה ימין ומכליה שמאל, יורד למטה אל האגן, אל הטרופלביס, האגן הקטן, שם מצויה שלפוחית שתן, שבה נאגר השתן אשר מובל אל השלפוחית, דרך 2 השופכנים.

כל כליה מייצרת שתן, כל כליה נכנס בה עורק שמכניס לכל הכליה דם ויש בה וריד שגם יוצא דם מהכליה. דם נכנס ודם יוצא. ונוצר משהו שיוצא מהשופכן וירד ויצטבר בתוך השלפוחית.

הדם הנכנס לכליה הוא מחומצן, דרך העורק, והדם היוצא מהכליה, אינו מחומצן, אך נכנס כשהוא מכיל חומרי רעל ופסולת, וכשהוא יוצא הוא יוצא נקי.

האאורטה מובילה את הדם לכליות גם כן, דם מחומצן מהעורק הראשי.

הביפורקלציה של האגן, הפיצול של האאורטה לשתי הרגליים.

באזור הכליות, היא שולחת שלוחה עם זרימה מסוימת אל הכליות.

מה שנוצר אלו הרעלים שיוזרמו דרך צינור נוסף שנקרא השופכה.

קורטקס הינה מעטפת.

הכליה מתפצלת ל-2 חלקים:

  1. חלק החיצוני – המעטפת החיצונית – הקורטקס של הכליה, אשר בנוי מתאים מיוחדים, שנקראים נפרונים.
    נפרון – הוא יחידת סינון, ויש המון באזור הקורטקס של הכליה, כמליון.
    עורק הכליה מוביל את הדם לכל אורך הכליה, אשר שם נמצאים הנפרונים.
    הדם העורקי מגיע עד הנפרונים.
  2. עוד

מבנה הנפרון – מגיע ווריד דם עורקי אל הנפרון ואז הוא מתלפף כמין כדור וממשיך את דרכו.
לאחר מכן, יש פקעת, ולפגעת הזו קוראים גלומרולוס.

זה הוא מבנה, של התכרבלות כלי הדם, יצירת פקעת.

בדפנות כלי הדם יש חורים מאוד קטנים, שמאפשרות יציאה של מים ושל חומרים בעלי מולקולות קטנות.

דהיינו מלחים, מינראליים, חומרי מזון, חומרי פסולת, כל מיני חומרים שנמצאים בדם ויכולים לצאת החוצה.

מה נחשב למולקולות גדולות ולא יוצא מהדם? חלבונים, כדוריות דם.

חלבונים לא יוצאים מתוך כלי הדם, כי הם גדולים מאוד והפתחים הללו מאוד קטנים.

האזור הזה מגיע בלחץ גדול, בזכות הלחץ הסיסטולי – מדיאסטולי.

הלחץ הוא לחץ עורקי ולכן הוא מגיע בלחץ גדול.

כשהוא מגיע בלחץ גדול, מתוך הפתחים של הגלומרולוס, יוצאים להם נוזלים וחומרים בעלי מולקולות קטנות.

החומר הזה שמושפרץ החוצה, במקלעת יש קופסא על שם קופסית באומן.

ומה שנשפך בתוך הגלומרולוס, מגיע אל הצינור שנמצא בו ומתחיל לנוע בתוכו. הצינורות המאספים – קולקטינג דוטס.

בהפיטל של הצינורות הללו, מצויים תאים שסופגים חזרה.

כששותים, התאים אומרים, שאין להם צורך לאסוף יותר מים ואז הם משחררים את המים.

לעומת זאת, אם אני במינוס משק מים, אז אומרים להם, תאספו חזרה את המים. ואז הם סופגים בחזרה את המים.

ככל שיש לי עודף נוזלים בגוף, תהיה לי כמות הפרשה של שתן גבוה יותר, והרעלים שאני מפריש בשתן יהיו מהולים ביותר נוזל, ואני אקבל תוצאה של שתן בהיר ולא מרוכז.

לכן שתן לא צריך להיות ברמה הזו, הוא צריך להיות בהיר ולא בעל ריח חזק.

ככל שאנו במצוקה מבחינת רמות הנוזלים בגוף, זה משפיע על הקולקטינג דוטס האם לאסוף את הנוזלים או לשחרר חופשי ואז יהיה יותר שתן.

כנ"ל, עם כל מיני חומרים למשל סידן – גם הוא יוצא החוצה דרך הגלומרולוס ואני צריך שיהיו קולטנים, ויש קולטנים שסופגים את הסידן במידה ונחוץ לו.

ככה קורה לגבי כל חומר וכל מינרל אשר עובר איזו שהיא בקרה ואם צריך אותו, צריך איזה שהוא חומר/קולטן לאסוף אותו בחזרה.

הנוזל ממשיך לזרום פה ועד שהוא מגיע לצד השני, לבנתיים הדם הופך להיות דם וורידי ויצא מהצד שני של הכלי דם.

הכלי דם מלפף את הקולקטינג דוטס והוא בסוף התהליך וכל המים שאני מאפשר לעצמי להפטר מהם, במדיניות שהגוף קובע, לתוכם הוא מקבל חומרים שהם האוראה ועוד חומרים אחרים והנוזל הזה צועד לו או מתנקז לו מהנפרון ומגיע לתוך אגן הכליה ומגיע אל השופכן האורטר שיורד אל שלפוחית השתן.

בשימוש באנטיביוטיקה יש ריח מאוד ייחודי לשתן.

חילבה חומר מאוד ארומטי. משפיע על ריח השתן. השתן מבושם ע"י מה שאנו אוכלים.

אסור שיצא מהגלומרולוס חלבון. חלבון לא אמור להסתנן מחוץ לגלומרולוס.

הוא מרכיב קבוע הדם. כדוריות הדם, אסור שתצאיינה.

וגם לא חלבונים שגרים באופן קבע בדם.

חלבון שגר בדם – חלבון שנקרא אלבומין.

הדרך של הגוף להפטר מחומרי החנקן, הוא בעזרת האוראה אשר הוא חומר רעיל והוא יכול להיות בגבולות מסוימים בדם.

יכול להיות יותר מדיי אוראה, אורניאה זה נקרא, אשר זו פתולוגיה של הכליות, זה ייצור מצב של בלבול וטשטוש אצל החולה , במיוחד אצל מבוגרים.

משק המים והאכילה והשתייה מבולבל ולוקה בחסר. האיזון לקוי וכו'.

אורניאה גורמת לבלבול וטשטוש.

אוראה , תפקידה להיות מושא בדם והיא בדרך מסוננת תמיד ע"י הכליות, והכליות מוציאות דם נקי, ללא אוראה.

הנוזל שהתקבל בתוך הגביעים בכליה, נשפכים אל אגן הכליה ומושאים שם, באמצעות האורטר, 2 האורטרים, מובילים את השתן לשלפוחית השתן.

שלפוחית השתן היא שק שלתוכו מנוקז ונאגר השתן.

כאשר הוא מלא ב-150 סמ"ק נוזל, יש רצון קל להשתין.

כמות של 300 סמ"ק מעוררת רצון עז להתרוקן.

תלוי בלמשל, אם יש לי גורם שמקטין את החלל, כמו הריון, ההריון לוחץ על שלפוחית שתן וגורם לצורך דחוף למתן שתן, גם ב-100 סמ"ק.

או של גידול או כל דבר אחר, השם ישמור.

יש מצבים רגיזים, שהמערכת קצת יותר מעוררת, ואז זה גורם לפעמים גם לכמויות קטנות של שתן, שמעוררות צורך דחוף להתרוקן.

בצלילה, כל 10 מטר עולה אטמוספירה. רמת המסיסות של גזים משתנה.

לכן, אין לצלול ולטוס באותו היום. יש מפרצות לטייסים או לאנשים עקב שחרור המהיר של הגזים.

השופכה אצל נשים, אורכה כ-4 ס"מ.

ואצל הגבר, השופכה היא אורכה כ-16 ס"מ.

ההבדל בגודל השופכה, יכול להעיד על העובדה שפתח השופכה אצל נשים הוא קרוב אל פי הטבעת, אזור מזוהם באופן מתמיד, ולכן יש סכנה גדולה יותר לנשים להזדהמות ולדלקת בדרכי שתן תחתונות, כתוצאה של כניסה של מזהמים.

יש נשים שדי להם לטבול בשלולית או בבריכה בטבע, כדי לחטוף דלקת בדרכי השתן.

בכלל שאצל נשים השופכה היא קצרה.

אצל גברים הסכנה היא פחותה.

בלוטת האדרנאל

על כל כליה, בחלק הסופריורי, מצויה בלוטה שנקראת יותרת הכליה – טוחה.

קשורה בהפרשה של מספר הורמונים:

בלוטה אדרוקרינית, הנקראת בלוטת האדרנאל אחראית על הפרשה של 4 הורמונים.

3 מהקורטקס של הבלוטה והרביעי מהמדולה.

הקורטקס של הכליה בנוי מ-3 שכבות:

כל שכבה מייצרת ואחראית להורמון אחר.

השכבה החיצונית של יותרת הקליה, מייצרת הורמון שנקרא אלדוסטרון.

השכבה השנייה, האמצעית של הקורטקס, מפרישה הורמון שנקרא קורטיזול – הורמון הסטרס.

השכבה הפנימית השלישית, מייצרת הורמוני מין – גורמים לשינויים בין מתבגרים.

הם משנים את המסה או את היחס בין השומן לשריר, נהפכים לשריריים יותר גברים, שומניים יותר נשים.

משנה את רמת השיעור.

אצל בנים זה משנה את הקול. אצל בנות מצמיח שדיים.

ההורמון הרביעי מופרש מתוך המדולה, מתוך החלק הפנימי של יותרת הכליה, וההורמון הזה נקרא אדרנלין.

השתן

קורא מסיבות פתולוגיות, שנוצרת באחת הצינורות אבן.

התגבשות של מינראליים וסידן, בכדי יצירת אבן.

האבן יכולה להיות מאוד קטנה, בגודל של גרגיר של אורז, ולפעמים היא יוצאת עם השתן.

קורה שהאבן הזו שורטת את הדפנות שבהן היא נוסעת.

דבר כזה עלול לגרום לדימום , דם בשתן.

לפעמים יוצא שתן בלי אבן ויוצא אבן עם שתן. ואם יש דם, זה לא בסדר, המעיד על דימום כלשהו.

 

האבן הזו גורמת מבחינה קלינית להתקף כאב, הגורמת לכאב

הדרך לבדוק , היא כך נותנים 2 דפיקות קטנות.

היום יש טכניקות של הפצצה, לפורר את האבן – מפציצים בגלי קול.

לפעמים אין מנוס אלא להכנס ולהוציא האבן.

נפריטיס

נפרון + סיטיס – דלקת של הנפרונים.

הספק הכליות הוא כ- 150 ליטר דם.

התפקיד שלהם מאוד חשוב, משק המים, לחץ דם וגם נושא וויסות המינראליים.

ועוד נושא מאוד קרדינאלי, חשוב ומשמעותי:

מאזן חומציות בסיסיות בגוף.

ישנם בגוף איברים הקשורים למאז חומציות בסיסיות בגוף:

  1. הריאות – באפשרות הפרשת CO
  2. הכליות – באמצעות הפרשת יוני OH

כשיש חמצת בססת, יש צורך בלתקן את אותם האיברים.

איברטיקולי

המעי יכול לייצר איזה לופ, שהצואה נשארת באותו המקום, ויש צורך לכרות את כל האזור הנגוע במעי.

פרפורציה – התקייגות וגלישה ויציאה של חומר מטווח מסוים לטווח אחר שהוא לא צריך להיות שם או פיסטולה שלא צריכה להתקיים.

חוק דיפוזיה

חוק דיפוזיה אומר, שחומר הולך למקום שהריכוז בוא נמוך ממקום שהריכוז בו גבוה, עד שישתווה.

אפשר להאיץ התהליך ואפשר להאט אותו.

כרום חדיר למים אך לא לחומרים גדולים.

אם אני שם מולקולות קטנות במקום אחד, הם יאזנו את הצד השני.

אם אני שם חלבון, הם לא יעברו, כי הם גדולים מדיי.

דיפוזיה אם אני שם סוכר או מלח, הם עוברים כי החורים גדולים להם מספיק.

חוק קוסמוזה

וזה נקרא חוק הקוסמוזה.

אם אני אקח קופסא ואיזה גז מוצק, הגז יתפזר בכיתה, עד שיהיה לי פיזור שווה בכל החדר.

אם אפתח חלון, זה ימשיך להתפשט הלאה.

במקרה של חלבון, היא לא יכולה לעבור לצד השני, כי החורים קטנים מדיי, החלבון ישאב אליו את הנוזלים, ויורד מצידו את המים ומצד השני יעלה.

המרחב הבין תאי

כל הגוף בנוי מתאים, תאים שונים ומשונים.

בהתאם לסוג הרקמות ובהתאם לסוג האיברים וכו'.

כל התאים צריכים: חומצות שומן, חומצות אמינו, מים, מינראליים, מלחים, גלוקוז, חמצן.

כל תא נזקק במידה זו או אחרת, בהתאם לפעילות שלו, לצרכים קצת שונים, בעזרת הדם.

הדם, הוא מערכת ההובלה שמעבירה חומרי מזון וחמצן אל המרחב הבין תאי.

הדם שתא צריך דם, הוא לא מקבל אותו מכלי דם אליו ישר, אין כלי דם שמגיע לתא ספציפי , אלא למרחק בין תאים.

כלי דם עורקיים מגיעים אל תוך התא, עם חמצן וכל מה שיש בו שהתא צריך.

והוא מגיע אל הרקמה, והלחץ הגדול הוא כשהדם נכנס, מפני שזה הוא לחץ סיסטולי.

לחץ בין עורקי, הוא לחץ סיסטולי גדול, ולכן בתוך המרחק הבין תאי יש חורים, בדופן של כלי הדם ולכן מים + חלקיקים קטנים יוצאים החוצה.

לחץ הנוזל שמגיע הוא סיסטולי ויותר חזק מהדיאסטולי ולכן, החומרים הקטנים יוצאים מהחורים שבכלי הדם החוצה, אל המרחק הבין תאי.

יש חלבון שנקרא אלדומין והוא גר קבוע בדם.

הנוזל שנשאב למרחב הבין תאי, נהיה יותר סמיך ויותר מרוכז ולחלבון יש יכולת ספיגה ומשיכה גדול יותר.

זאת אומרת, שככל שאני מתקדם אני מקבל יחס קולואידוסמוטי, שזה לחץ שהנוזל נשאב ע"י החלבון ולכן, שאני מגיע לפה והלחץ הוא כל כך גדול, עד כדי כך שהנוזלים מתחילים להישאב בחזרה.

במרחב הבין תאי, כל תא כזה זקוק לחומרים מסוימים, גלוקוז חמצן וכו'.

הדם מגיע למרחב הבין תאי ולא לכל תא בנפרד.

הדם לא עוצר לעולם, אין מצב שדם יעמוד במקום זו סכנה גדולה מאוד, וזה נקרא סטזיס, במצב שבו הדם עומד במקום.

למשל חולה ששוכב המון, ואין לו שום פעילות מוטורית – דיפ פרמפרו בוזיס – דלקת וורידים עמוקה.

גם בידיים ויותר קריטי ברגליים.

ולכן, אם אדם שוכב מספר ימים, יש בעיה לאחר מכן להרים אותו.

הדם יכול להיות במצב של עצירה, מכמה סיבות, אחת הסיבות זה כשל:

מונעים את החזרה הוורידית למטה.

שסתומים חד כיווניים, שמונעים צד אחר של זרם.

אם יש תקיעות, אז זו פתולוגיה.

אי ספיקת לב ימין תגרום לבו היום להיצרות בצקות, מכיוון שהדם עומד מלכת במספר מקומות בגוף.

 

אני צריך באמצעות אלימיציה לפסול אופציות שגורמות לפתולוגיה ולמצוא את האתגר בגוף.

אי ספיקת לב שמאל גורמת לבצקת ריאות.

אי ספיקת לב ימין גורמת לספיקה ברגליים.

דם עומד בכלל זה מקור לסכנה גרועה מאוד, שלא רוצים להגיע למצב הזה.

הדם ממשיך את התנועה שלו לצד השני, תוך כדי שהוא מעט, ומי שרוצה קופץ ממנה תוך כדי נסיעה ומי שרוצה קופץ עליה תוך כדי נסיעה.

היא מגיעה למרחב הבין תאי ויש לנו לחץ הידרו סטטי גבוה.

ולכן, בגלל הפתחים שיש ברקמה ובכלי הדם, הנוזל נמשך החוצה, לחץ הנוזל שמגיע מהלב הוא גבוה יותר מן החזרה.

אחרי שהנוזל יצא החוצה, הנוזל שנשאר לנסוע בכלי הדם, הריכוז שלו עולה, וכוח היניקה שלו עולה עד כדי כך , שהוא מתחיל לשאוב מהסביבה את הנוזלים.

זאת אומרת שהרכבת שפכה 100 סמ"ק לנוזל הבין תאי, ויש בו גלוקוז וכו'.

הדם העורקי לאט לאט הופך להיות, כלי דם וורידי.

הוא שחרר החוצה מים חמצן וכו', התאים לקחו מה שצריך, ומה שנשאר יישאב חזרה לדם.

יש לי לחץ גבוה הידרו סטטי בכניסה, לעומת לחץ הידרוסטטי נמוך ביציאה ולכן הנוזל נשפך החוצה.

להוציא הנוזל מכלי הדם – זו המטרה.

הלחץ הקולנואיד-סמוטי – הלחץ שנוצר מהחלבון, ששואב את הנוזלים. קולנואיד – זה החלבון.

מתוך 100 מיליליטר שנכנסים למרחב הבין תאי, נספגו בחזרה 90 מיליליטר בלחץ ההידרו סמוטי.

הלחץ הקולנואידוסמוטי של החלבון בדם, משך אותם בחזרה – כל ה-90 מיליליטר.

והדם הפך להיות מעורקי לוורידי.

10% של נוזלים, נשארים פה בתוך הרקמה.

לצורך העניין, יש פה מערכת שלמה שנקראת לימפה והיא קולטת את השאריות והן הולכות לתאי לימפה.

היא מפנה את ה-10% שלא חזרו מהלחץ הקולנואידו סמוטי לכלי הדם.

וזו תכילתה של מערכת הלימפה.

התנועה של לימפוקינטיק

מערכת הלימפה – הקצה של הלימפה בנוי ממדפים, שכשיש לחץ של נוזל מבחוץ, זה דוחף את המדף, הנוזל נכנס פנימה, ומתחיל לזרום בלימפה ולא יכול לצאת.

מערכת הלימפה היא מערכת של צינורות, שפועלת מהפריפריה למרכז.

מערכת הדם היא מערכת מחזורית, מתחילה מנקודה מסוימת וחוזרת לתחילה.

מערכת הלימפה היא מערכת חד כיוונית, שמתחילה בפריפריה, במרחב הבין תאי וזורמת לכיוון מרכז הגוף.

טביליאדה

הטביליאדה בנויה מ- 3 צינורות שעוברים זה לזה:

עורק – מהמרכז לפריפריה.

ווריד – מהפריפריה למרכז.

לימפה – מהפריפריה למרכז – מערכת חד כיוונית.

המערכת היא מערכת של צינורות של דרכי לימפה שהולכים ומתחברים ומתנקזים לכיוון מרכז הגוף.

דרכי הלימפה הם צינורות שדרכם זורם נוזל הלימפה, נוזל שקוף שאין בו צבע בלי כדוריות דם או כלום.

מכיל רק מים ומינראליים ועוד כל מיני חומרי פסולת.

הוא מוליך איתו, כל מה שלא צריך בפריפריה.

מה ההספק של הדם? 5 ליטר בדקה עובר בכל נקודה, בלי המאמץ.

כמה זורם בלימפה, 2 מיליליטר בדקה.

במצב נתון, יש במערכת הלימפה כ-10 ליטר נוזלים.

הדם לא מתעסק בשטויות. הפסולת עוברת במערכת הלימפה.

המערכת מסיעה את עודפי הנוזלים מהפריפרייה אל המרכז.

היא עוברת בצינורות והם הולכים ונהיים צינורות יותר גדולים, לכיוון מרכז הגוף.

ויש מספר מקומות שמשמשים כתחנות, שיש להם בלוטות לימפה:

ב-2 המפסעות, ב-2 בתי השחי, ב-2 צידי הצוואר והמון בבטן.

כשנכנס גורם פטוגני – הוא זורם בלימפה והיא מסיעה אותו עד שהוא מגיע לבלוטת לימפה.

הוא נכנס לבלוטת לימפה והיא בודקת, אם היא מגלה שזה חומר פטוגני חיצוני, היא גורמת לתגובה, מזעיקה כוחות והבלוטה מתנפחת.

היא עוברת היפר-טרופיה – גדילה ושגשוג כי היא מתמלאת בנוגדנים ומזעיקה מלחמה.

גדילה של איבר מסוים – היפר טרופיה.

כשהוא נקטן-מדלדל – א-טרופיה.

סאב-קלביאן ויין

סאב-קלביאן ויין – מתחת לקלויקולה – הווריד התת בריחי מימין ומשמאל,

ווריד תת בריחי מימין, מנקז רבע גוף ימני עליון, ואילו ווריד תת בריחי שמאלי, מנקז את שאר שלושת רבעי הגוף – חצי גוף תחתון + רבע שמאלי עליון.

המסלול הוא מכפות הרגליים, דרך בלוטות לימפה – במפסעות ובבטן וכו' – עד לסאב קלביאן ויין אל הדם בחזרה למרכז.

בלוטת הלימפה, אם היא מוצאת ומגלה אויב, היא מזעיקה ומגייסת המון כוחות ואז היא מתנפחת, יש בה המון נוגדנים ומתחיל תהליך של מלחמה.

תאים סרטניים גם תופסים טרמפ על מהערכת הלימפה והם זוכים להתפשט בעזרת מערכת הלימפה.

לכן לדוגמא במקרה של סרטן שד, בעבר הרחוק היו עושים כריתת שד.

היו כאלו שהרחיקו לכת, הייתה להם שיטה רדיקאלית יותר, וזה מצב שהוציאו את השד וגם את הפקטוראליס.

FIVE YEAR SURVIVAL – מונח בתחום הסרטן שמהווה איזו שהיא סטטיסטיקה.

ככל שהמונח – המדד הזה גבוה יותר, ככה הסרטן פחות מסוכן.

TEN YEARS SURVIVAL – זה גם מונח, יותר קל.

נשים שעברו ניתוח זה, התברר שב FIVE YEARS SURVIVAL לא היה הבדל גדול, בין אלו שעברו כריתת שד עם השריר לבין אלו שלא, ולכן כמה תנועה נגד כריתת שד.

לאור העובדה, שהלימפה מהווה טרמפיסטית לתאים סרטניים בסביבה, כאשר יש ניתוח שד, המנתח מוריד את השד וגם נכנס לבית השחי ומוציא משם 10 בלוטות לימפה, ושולח אותם לימפה.

התוצאה שמתקבלת, אומר כמה בלוטות נגועות מתוך ה-10.

וזה אומר לאנקולוג, איך לתכנן את הטיפול. הקרנות, כימוטרפיה וכו'.

הלימפות עוצרות את הגרורות אך עדיין כל רגע וכל שעה מסתובבים תאים בגוף.

יש היום שאלות אחרות שמתעוררות, כשאתה מוצא סרטן מיד מטפלים בו ונשאלת השאלה, האם אנו לא מתערבים מוקדם מדיי והגוף היה יכול לפתור את הבעיה בלי ההתערבות שלנו?

לדוגמא בסרטן הערמונית, אנו תוקפים מוקדם מדיי או שזה בסדר.

יש סוגי סרטן: כלוא, סגור או עלים מאוד, או סרטן מסוג נקבה וסרטן מסוג זכר.

מה שקורה זה כשמוציאים את הבלוטות זה משבש את הזרימה של בלוטות הלימפה ביד.

ואז עלולה להיווצר בצקת לימפתית.

לפעמים עצם ההקרנה, היא נצרבת ונשרפת, תאי הלימפה כל כך עדינים ואז ההקרנה גורמת לעוד יותר בצקות וכו'.

ונוצר כשל בפינוי הנוזלים דרך מערכת הלימפה ועלול לגרום להצטברות נוזלים ולבצקות לימפתיות.

היום בכל קופות החולים יש מומחיות לניקוז לימפתי.

העיסוי נעשה באופן אלמנטי – עיסוי בלוטות לימפה מעורר את הפעילות שלהם.

בבלוטות הלימפה ברגליים, אנו מתפעלים את כל התחנות וכל הגוף בעירום מלא ובטיפול מלא.

ואז אני עובד על האיבר עצמו ומנקז אותו.

בבצקות אי ספיקת לב ימין – הרגליים עם בצקות ואין לעסות אותם!

מפני שנדחוף לו את כל החומר ללב.

ובבצקות לימפתיות מומלץ לטפל בעיסוי. כי זה שונה.

צריך ממש לעורר את הבלוטות ולהזרים את הנוזלים ולמצוא דרכי זרימה אלטרנטיבות, מעבר לדיקור.

דיקור זה עדין מדיי.

טיפול: קיימים מגוון טיפולים כגון עיסוי לימפתי וחבישת לחץ.

עד שמגיעים למצב שהשגנו את מה שהשגנו או שאי אפשר יותר ואז מזמינים שרוול לחץ למטופל שילך איתו קבוע.

עיסוי בלוטות לימפה מעורר את הפעילות שלהם.

הריכוז באיבר הבצקתי מתחיל מפרוקסימאל לדיסטאל.

אחת הדרכים היא, אם אין דרכי למפה, אני מנסה לייצר תעלות חדשות שהנוזל יזרום בהם.

קורס מאסיבי של יצירת דרכי למפה – כך לומדים זאת, בהתמחות לימפתית.

מי שעבר בצקות לימפתיות – לא להרים מסעות כבדים, להזהר מדקירות, להזהר מעבודה עם דגים שעלולות לדקור אותך, אך בבעיות לימפתיות , מאוד מסוכן להדקר ולקבל דלקות, להזהר מאוד מחומרי ניקוי, ומומלץ להשתמש בחומרים היפו אלרגיים ומאוד לבדוק את ההיקפים.

לנסות לראות שאין גדילה פתאומית של הרגליים או של הידיים.

 

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:
פיזיולוגיה – מערכת העיכול המשך שיעור 14